נועם עומר ואיתי רון-גלבע: קווים מחברים

התערוכות "אוויר כבד" של איתי רון-גלבע ו"נפילים" של נועם עומר מוצגות זו לצד זו בבית האמנים בירושלים. חרף שונוּתן, דומה שניתן למתוח ביניהן קווי דמיון אחדים.

בשתי התערוכות ניכר השימוש הנרחב בקווי מתאר. האובייקטים התלת-ממדיים של רון-גלבע מוגדרים באמצעות קו מתאר ותו לא. הדמויות הדו-ממדיות של עומר מובדלות מן הרקע העמוס באמצעות קווי מתאר, אולם הן נבלעות במארג קווים צפוף וסוער.

מערבולות של קווי מכחול צפופים ואובססיביים יוצרים אצל עומר דינמיות מתפרצת, המשתלטת על מלוא שטח הבד. הדינמיות המתפרצת אצל רון-גלבע קשורה ליציאה מן הקווים, הפורצת את המסגרת ומסמלת את המעבר מביטחון לטירוף.

התערוכות מציעות התבוננות מעניינת ביחס שבין ריק למלא. אצל עומר, העומס הוויזואלי בא לידי ביטוי בהצפה הנראית לעין של גירויים ושל פרטים רבים, המאפשרים הצצה לתוך עולמו הפנימי המוצף, ואילו אצל רון-גלבע התיבות החלולות חסרות הפאות מאפשרות כניסה ויציאה.

תיבות הברזל של רון-גלבע מכילות אך ורק את הנחוץ להן – לא יותר מאובייקט אחד. אצל עומר בא מוטיב ההכלה לידי ביטוי בהצפת הדימויים, הממלאים את הבד עד תום.

 

איתי רון-גלבע: אוויר כבד

 אובייקטים חלולים גדולי ממדים ניצבים בחלל ומוגדרים באמצעות קו מתאר ותו לא. איתי רון-גלבע "רושם" בחלל תיבות במגוון גדלים, ובתוכן מופיעים אובייקטים שונים. הוא משתמש בשפה צורנית ייחודית, המושתתת על קונסטרוקציה ממוטות ברזל שחורים דקים, המשדרים פגיעוּת. אלה משמשים כמסגרת לתיבה חלולה חסרת פאות, המאפשרת כניסה ויציאה, וכך מערערת את ההבחנה בין הפרטי לציבורי.

המכלים אוצרים בתוכם אך ורק את הנחוץ להם – לא יותר מאובייקט אחד, ורק את האובייקט שלשמו נבנו. כל אובייקט ממוקם בדיוק מרבי במכל המתאים למידותיו, ובו הוא מקיים עולם משלו, שבו הוא חי, גדל ומתנהל כמשק אוטרקי. רון-גלבע עוסק בהבניית היחס בין אובייקט (משתנה) לבין מבנה גיאומטרי בעל צורה ידועה, שבתוכו החיים מועצמים ומזוקקים לצורתם המיטבית.

הגופים פועלים ביחד ולחוד בשלושה מישורים: אינקובציה (הדגרה והתפתחות), גדילה ופריצה (יציאה מן הגבולות). כל שלב עומד בפני עצמו, ובד בבד נשזר באחרים ליצירת מכלול העבודה: פנים וחוץ, פונקציה וצורה שלובים אלה באלה. החריגה מן הסדר ומן ההיגיון היא ההפרעה.

החלל הראשוני הבסיסי טמון בצורת הקובייה, והוא שואב את משמעותו בעיקר מצורתו ההיולית של הבית. מעטפת התיבות של רון-גלבע משמשת כתחליף בית. מרחב הבית, במובנו האוטופי, הוא מקום מגונן, המשמש כסביבה שבה אפשר לגדול, לצמוח ולהתפתח, וגבולותיו החיצוניים מסמנים תחושת שייכות וקביעוּת. הממד המכיל, העוטף, הביתי, נוכח בתערוכה זו גם כשהאובייקטים נעדרים ייצוג קונקרטי של בית, אולם, בפועל, הבתים אינם יכולים לספק הגנה של ממש בהיותם חלולים ופגיעים.

חלק מן האובייקטים פורצים אל מחוץ לבית. הם משמשים כמטאפורה למצב הנפשי ונדמים לנפש, הכלואה בתוך בית. כל אובייקט תלת ממדי הוא נרטיב בפני עצמו, וכולם גם יחד מגוללים סיפור משותף. היציאה החוצה מבעד לגבולות הנזילים מסמלת את המעבר מביטחון לשיגעון ומבקשת לבחון את מערך היחסים שבין המרחב הפרטי (האישי המוגן) למרחב הציבורי (החשוף והפגיע) ואת נקודות החיכוך ביניהם. המעבר עצמו נעשה באופן שקוף, ללא הסתרה.

הכלת הגבולות ופריצתם הבו-זמניות טוענות את המיצב במשמעות כפולה: האדם מוגן בביתו, ובה במידה גם כלוא בתוכו, והתוצאה היא תחושה של זרות לא נוחה. הביתי, המוכר והנהיר הוא גם הנסתר, החשאי, המאיים והמפתה.

הדיאלוג עם תיבות ברזל מכילות מהווה זרז לדיבור על הגוף, שהוא סוג של מכל מעצם הגדרתו, ולכן האנלוגיה לבית כמעטפת, שתכליתה לשמור ולהגן, מתבקשת. התהליכים הקיומיים, הקשורים בהתהוות ובגדילה בתוך מרחב, מקבילים לתהליכים נפשיים פנימיים, המתקיימים אצל האדם. היציאה אל מחוץ למכל היא כחוסר סִנכרון בין גוף לנפש. פריצת הגבולות מעידה על פוטנציאל של שינוי, הבנה והתבוננות בעולם.

התיבות הפיסוליות מקיימות אינטראקציה עם החלל ועם המרחב, שבו הן מוצגות. הגופים מונחים בגלריה באופן מאורגן, אך לא שיטתי, והצופה מוזמן לקחת חלק במתרחש באמצעות שיטוט ביניהם. נדמה, שהמרחב מאורגן על ידי הטרוטופיות[1] קטנות, המשמשות כיחידות סגורות של מרחב ושל זמן.

לתפישתו של גלבע, "כוחו של האין חזק מכוחו של היש", כלומר ההיעדר ניכר ביתר שאת ומעלה את שאלת המשמעות והתכלית. עבודותיו מציעות התבוננות מעניינת ביחס שבין ריק לבין מלא ויוצרות מודעות בו-זמנית לחומר ולהיעדרו.

פסליו של רון-גלבע מתכתבים עם פסליו של מיכה אולמן, שהציג התייחסות חדשה לחלל ולרִיק. רון-גלבע מתחבר לאולמן במספר אופנים: העיסוק במשמעותם של המושגים "מקום" ו"בית"; השימוש בחלודה כחומר מאפיין; והעיסוק בדיאלוג בין ניגודים, כגון קשה/רך, קבוע/ארעי וכדומה. התייחסותו של רון-גלבע לרוך-קושי באה לידי ביטוי בברזל הנוקשה, המייצג את בני האדם, אולם זהו קושי נושם: הוא משתמש במוטות ברזל דקים, כמעט ב"אין חומר", ולכן התחושה המתקבלת היא של אווריריות ושל קלילות. התפתחותו הצורנית משימוש בחוטי ברזל בעבר לשימוש הנוכחי בברזל מסיבי יותר, מעידה על התעצמות הקושי, ועם זאת תמיד קיימת התקווה, המיוצגת על ידי הצד הרך של החלודה דמויית הקטיפה.

את מערכת האובייקטים שבתיבות משלימה סדרת רישומים, התלויה על קירות הגלריה, ובה מתוארים בעלי חיים, בני אדם ועצים, המייצגים את הנפש המוכלת בגוף, בבית. כל הרישומים נעשו בצבע אקריליק אדום, המייצג מקור אש, חום, חיים, מיניות, אהבה, בשר וכעס. לעתים ניתן לראות גם את נזילות הצבע, המייצגות דימום. הדמויות הרשומות נראות כאילו הן תחומות בפורמט הדף, המייצג את חלל הבית, שבתוכו הן נמצאות לכאורה. דומה, שלכתמי הדמויות יש משקל של מסת גוף.

הרישומים נדמים לסימני כתב, לשפה, משל היה כל רישום מילה, והחיבור ביניהם – משפט שלם, כמעין כתב הירוגליפי. התִמצות הלשוני בא לידי ביטוי הן ברישומים והן באובייקטים, המסמלים ייצוג של מילה או של רעיון. בכתב סימנים מסוג זה יש היבט רדוקטיבי, המתייחס למציאת העיקר. גם הפיסול של רון-גלבע מנסה לעסוק בעיקר, ולא בטפל: במצבו המהותי.


[1] ר' מישל פוקו, הטרוטופיה: על מרחבים אחרים, תרגום: אריאלה אזולאי (תל אביב: רסלינג, 2003).

Heavy Air

 

Large hollow objects stand in the exhibition space, defined by contour only. Itai Ron-Gilboa "draws" boxes of various sizes in the space, in which diverse objects appear. He employs an idiosyncratic formal language, which includes a construction of thin black iron rods that convey vulnerability. The rods serve as a frame for a hollow, side-less box that allows entry and exit, thereby undermining the distinction between the private and the public.

The containers hold only what is absolutely necessary—no more than one object, and only the object for which they were built. Each object is placed with utmost accuracy in a container befitting its dimensions, in which it sustains a world all its own, living, growing, and existing autarkically. Ron-Gilboa fashions the relationship between a (variable) object and a geometric structure with a known shape, in which life is intensified and refined to its optimal form.

The objects work together and separately on three levels: incubation and development; growth; and breaking out (breaching the boundaries). Each phase stands alone, and at the same time, is intertwined with the others to create the whole work: interior and exterior, function and form are meshed together. The deviation from order and logic is the interruption.

The sculptural boxes interact with the space in which they are displayed. The objects are installed in the gallery in an orderly, yet non-systematic manner, and the viewer is invited to take part in the occurrences by wandering through them. The space arrangement seems to be based on small heterotopias, which function as closed spatial and temporal units. The set of objects in the boxes is complemented by a series of drawings, which hang on the gallery walls.

According to Gilboa, "absence is more powerful than presence," raising the question of meaning and purpose. His works offer an interesting view of the relationship between empty and full, creating simultaneous awareness of matter and its absence.