exhibitions,

נועם עומר ואיתי רון-גלבע: קווים מחברים

התערוכות "אוויר כבד" של איתי רון-גלבע ו"נפילים" של נועם עומר מוצגות זו לצד זו בבית האמנים בירושלים. חרף שונוּתן, דומה שניתן למתוח ביניהן קווי דמיון אחדים.

בשתי התערוכות ניכר השימוש הנרחב בקווי מתאר. האובייקטים התלת-ממדיים של רון-גלבע מוגדרים באמצעות קו מתאר ותו לא. הדמויות הדו-ממדיות של עומר מובדלות מן הרקע העמוס באמצעות קווי מתאר, אולם הן נבלעות במארג קווים צפוף וסוער.

מערבולות של קווי מכחול צפופים ואובססיביים יוצרים אצל עומר דינמיות מתפרצת, המשתלטת על מלוא שטח הבד. הדינמיות המתפרצת אצל רון-גלבע קשורה ליציאה מן הקווים, הפורצת את המסגרת ומסמלת את המעבר מביטחון לטירוף.

התערוכות מציעות התבוננות מעניינת ביחס שבין ריק למלא. אצל עומר, העומס הוויזואלי בא לידי ביטוי בהצפה הנראית לעין של גירויים ושל פרטים רבים, המאפשרים הצצה לתוך עולמו הפנימי המוצף, ואילו אצל רון-גלבע התיבות החלולות חסרות הפאות מאפשרות כניסה ויציאה.

תיבות הברזל של רון-גלבע מכילות אך ורק את הנחוץ להן – לא יותר מאובייקט אחד. אצל עומר בא מוטיב ההכלה לידי ביטוי בהצפת הדימויים, הממלאים את הבד עד תום.

נועם עומר: נפילים

במבט ראשון עבודותיו של נועם עומר מעוררות חוויה של עודפוּת: תסיסה של דימויים, הצפה, מבול, התפרצות, הדף ויזואלי, גודש של קווים המתייחסים לקווים, כתמים המתייחסים לכתמים. עומר הוא אמן טוטאלי: ערמות של עבודות בשמן, בצבעי מים, בדיו ובפחם ממלאות את הסטודיו שלו ומעידות על אמן, המשקיע את כל כולו בעשייה האמנותית; אמן מבצע, הכלוא במחשבותיו, אך מוצא מפלט, כשהוא מעביר אותן אל הבד או אל הנייר.

עומר מנסה ליצור מתוך גודש והצפה תמונה שיש בה סדר ואיזון, אולם רגע השקט שאליו יגיע הוא חולף ושברירי. שטף הדימויים וגשם החוויות יוצרים תחושה של קרקע רועדת ושל חשש להיקבר תחת ההצפה. הסדר, שישיג לאחר ניסיונות רבים, יהיה חלקי, ולא בר-קיימא. למחרת יצטרך להתחיל את המסע הארוך והקשה מחדש. מדי יום ינסה לצוף מבעד לגלים הגועשים. ההצפה מאפיינת את הווייתו כאדם וכאמן. גם הדמויות, שבהן הוא פוגש, אינן מגיעות לבירור ולהגדרה סופיים, אלא זקוקות לפענוח מתמיד. הוא חוזר ומצייר את אותה דמות. הביטחון ניטל ממנו שוב ושוב, הדמות שבה להיות נזילה, והפענוח מתחיל מחדש. העבודות מורכבות ממערכות של סמלים בלתי נהירים לצופה, הטורדים את שלוותו. הטלטול המתמיד בין הטרגי ליומיומי ובין האבסורדי להגיוני עומדים ביסוד מכלול יצירתו ומעניקים לה את אופייה הייחודי.

עומר שואב את תכניו מעולם סיפורי עשיר, שאותו הוא מקרין על "המסך הפנימי" שלו, ועם זאת הוא מעניק לדמויות המופנמות פרשנות אישית, שבמסגרתה הוא מעמיד את עצמו במצבים, שמולם ניצב הגיבור. ברגעים מסוימים הוא מזדהה לחלוטין עם הדמות המצוירת, אך לבסוף תמיד יזדהה עם הצייר. כך, האמן, הניצב מאחורי הקלעים, הוא הגיבור האולטימטיבי של הסיפור.

העבודות בתערוכה עוסקות בחוויה טרגית-גרוטסקית של הקיום. רמזים מאיימים מרחפים מעל דמויות בלתי קונבנציונליות, המתוארות כנפילים – יצורי ענק בעלי צורה חריגה, הנתונים תחת מצבים שונים של איום ומעלים על הדעת מצבי קץ. האיום מעוות את הדמויות, גורם להן לאבד את צורתן המאוזנת והשקולה ולהפוך לקריקטורות של עצמן. בתוך כך הן מתכערות וחושפות צדדים בלתי אנושיים.

המילה "נפילים" מוזכרת לראשונה בספר בראשית (ו', ד'): "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם ...". הסיפור המקראי אינו מגדיר את זהותם. לפי גרסה אחת, הנפילים היו מלאכים שירדו לארץ ולקחו להם בנות תמותה. לפי גרסה אחרת, הם היו פירותיהם של אותם זיווגי כלאיים אסורים.

המבול בעבודותיו של עומר מתגלה לא רק בתוכן המאיים, אלא גם בגודש, המציף את הצופה ומאיים לקבור אותו תחתיו. עומר נתון במאבק מתמיד, שבו המבול חוזר ומתרגש עליו מדי יום, והוא צריך לשרוד כל פעם מחדש, לצוף ולהשיג סדר כדי לא לטבוע. גם בניינים גבוהים הם מבחינתו נפילים, כלומר יצורי ענק מאיימים, שמולם הוא מתכווץ בפחד ממשי. האיכות המפלצתית של הנפילים אינה קשורה רק לממדיהם הענקיים, אלא גם לטבעם הבלתי מוגדר. דמויות הנפילים מייצגות זהויות נזילות ומעורבבות. אלו הן דמויות כלאיים מוקצנות, מוטציות בלתי יציבות.

דמויותיו של עומר הן "טיטניות", מתאפיינות במסה גופנית ורגשית, החורגת מן הרגיל, ובעומס של נפח ושל מרקם. כולן מנוסחות באופן דומה מבחינת היחס לצורת הגוף ולמלאוּתו, ומשדרות תחושה של גשמיות ושל כבדות. הדמויות נדמות כגופים נפחיים תלת-ממדיים, כך שנוצר אפקט של חומר כבד ומסיבי, בדומה לאבן או שיש. אך לצד המונומנטליות, הן רחוקות מלהיות הירואיות. תמיד יש בהן צד מגוחך או אבסורדי, העומד בסתירה לממדים ולפוזה ההירואית.

רוב הדמויות מתוארות בגוף מלא או כמעט מלא (שלושה רבעים). הגרנדיוזיות מאפיינת לא רק את הדמות, אלא מועצמת גם באמצעות הרקע הדרמטי המלא והמקווקו באופן כפייתי, המקרין תחושה של "אימת החלל הריק" (horror vacui). הדמות משתלבת ברקע, נבלעת בו באופן כמעט טוטאלי. עומר בורא מעין מיתולוגיה פרטית מהופכת, שהדמויות בה נעות ברובן בין הטרגי לגרוטסקי; גיבורים הופכים לאנטי-גיבורים, עוטים אמביוולנטיות מינית או מוגחכים.

עומר חולק כבוד למקורות השראה בתולדות האמנות מתוך הערכה עמוקה ונכונות ללמוד, אולם כל הדמויות "מולאמות" והופכות לשלו. המסננת של עומר מטמיעה באופן מלא את החומרים, שמהם הוא מושפע, ויוצרת קו, סגנון ותמטיקה משלו. על מנת לגלות את מורכבותה של כל עבודה על הצופה להתקרב אליה כדי להבחין בפרטים, שמרחוק לא ניתן לגלותם. רמת הפירוט בעבודות מרשימה ומאתגרת את הצופה. מרחב ההתבוננות נע בין ראייה מקרוב והבנת הפרטים לבין התבוננות בהם מרחוק על מנת לתפוש את המרחב, שבו מצויות הדמויות.

דמויותיו של עומר מוליכות אל עבר עולמות רחוקים בעלי ממדים היסטוריים נסתרים. בעבודות נוצר ערבוב בין ייצוגים שונים של זמן, החותרים לבו-זמניות; מעין זמן חדש, וירטואלי, המתקיים בשוּמָקום ומקנה תחושה של מרחב קיברנטי משותף, המשולב באקט היצירה וההתבוננות. העבודות נעות בין מציאות לדמיון, בין המרחב הפיזי שבו נוצרו לבין מרחב התפישה הסימבולי המיוצג בהן.

בחדר השני של התערוכה, שבו מוצגות קערות מצוירות, יש משום ניסיון ליצור מסגרת וגבול, שיכילו את דמויותיו המאיימות. הדמויות, הסגנון וההצפה מגיעים מאותו עולם נפילים, אך כאן הם מוכנסים למסגרת מוגבלת ומגבילה ועוטים אופי דקורטיבי כמעט. התחושה היא, שניתן לאלף את המפלצת ואפילו להניח אותה על השולחן.

Noam Omer: Nephilim

At first glance, Noam Omer's works elicit an experience of excess: a surplus of images, an inundation, flood, eruption, visual blast, a congestion of lines referring to lines, stains referring to stains. Omer is a total artist: piles of works in oil, watercolor, ink, and charcoal fill his studio, attesting to an artist who invests his himself wholly in artistic practice; an artist who is trapped in his thoughts, but finds refuge transferring them to the canvas or paper.

The works consist of systems of symbols incomprehensible to the viewer, hence disconcerting. The constant oscillation between the tragic and the mundane, the absurd and the logical, underlies his oeuvre at large, lending it its unique character.

The works on view address a tragic-grotesque experience of existence. Threatening hints hover over unconventional figures, depicted as Nephilim—gigantic creatures with a distorted shape, subjected to various states of threat, calling to mind end situations. The threat distorts the figures, causing them to lose their balanced appearance and become caricatures of themselves. Growing ugly, they expose inhuman aspects.

Omer's figures lead one to distant worlds with hidden historical dimensions. The works blend different representations of time, striving for simultaneity; a new, virtual time, transpiring in no place, furnishing a sense of a common cybernetic space, combined with the act of creation and observation. The works shift between reality and imagination, between the physical space in which they were created and the symbolic space of perception represented in them.

The exhibition's second room, featuring painted bowls, attempts to provide a framework and a boundary to contain his menacing figures. The figures, style, and overabundance originate in the same world of titans, but here they are placed in a limited, restrictive frame and take on a near-decorative quality; as if the monster can be tamed, and even put on the table.