סדרת העבודות החדשה של מלכה ענבל משדרת עוצמה ורגישות. עבודותיה מוקפדות וקסומות, אך אוצרות בחובן משקעים ומכאובים. תערוכתה הנוכחית מורכבת מסדרת תצלומים בעלי רצף התפתחותי, ובהם נראים פחים חלודים שעליהם האמנית הקרינה אלומות של אור דרך חרכי נייר. בתהליך העבודה היא בחרה בדימויים המוצלחים ביותר המתעדים את זוויות הטלת האור. החיפוש אחרי אלומת האור המתאימה ממשיך את עיסוקה בסדרה הקודמת "פתולוגיה של חלודה" (2012). ואולם, השפה הצילומית בסדרה זו, בשונה מהקודמת, מורכבת ממערכת של דימויים מצולמים שעברו עיבוד מחשב – מהלך שהוסיף רבדים נוספים של שקיפויות, עיוותי גודל, טשטושים והדגשת כהויות. סדרת התצלומים נגמעת בנשימה אחת, ובמהלך ההתבוננות בה כל אחת מן העבודות כמו מעצימה את זו שלפניה.

את הסדרה יצרה ענבל בעקבות קושי אישי, המיוצג כאן באפקט החלודה – מוטיב ששב ומופיע באופן עקבי בכל העבודות כמרכיב מהותי. האמנית משתמשת בחלודה כמטפורה למציאות של ארעיות והתכלות של חומר, בהקבלה למאפייני הארעיוּת והשחיקה של הגוף, הנושא בחובו מטענים פיזיים ורגשיים מורכבים. ההתפוררות של החומר, הנקשרת כאמור להתפוררותו של הגוף, מעידה על התהליכים הטבעיים, האיטיים והמתמידים, של התבלוּת והתמוססוּת.

ענבל כותבת את הדימויים שלה באמצעות כתמי החלודה, המפוזרים כביכול באופן מאולתר בחלל ויוצרים אשליה של תנועה מתמשכת, איטית ומהפנטת. כתמים אלו יוצרים מרקמים שונים – של חומריוּת, צורות וצבעים – הנבדלים זה מזה בניואנסים עדינים. כך מתהוות טקסטורות חומריות וצורניות אקראיות, המתאפיינות בגוונים שחורים וכהים משולבים עם גוונים בהירים וחמים של צהוב, כתום, אדום, זהב וחום. מרכיב החלודה הופך לסוג של מצע אסתטי טקטילי, שמבליט את החומריוּת המדומה ויוצר אפקט מרקמי מהפנט.

כתמי החלודה מייצגים מצבים של סבל וכאבים, שמופיעים בהדרגה ובמקצבים שונים. ההופעה וההיעלמות של הכתמים, מצבי הנראוּת והטשטוש, הצורות והגוונים המשתנים – כל אלו הם ביטויים צורניים לעוצמות ולמאפיינים המשתנים של אותם מכאובים. אזורים בהירים יותר, שבהם נראים כתמי חלודה קלים, אווריריים ומתפזרים לכל עבר, מייצגים היחלשות בעוצמת הכאב. ענבל מעלה לרמה של הפשטה מושגית את הגדרת הסבל האישי שלה, בעודה מציגה מערך אסתטי של צורות וסימנים המעיד על ההתרחשויות הפנימיות המתחוללות בה. מבטו של הצופה נע במשחק מתמיד בין העלטה הגמורה לבין האזורים הבוהקים בציורים השונים, שכל אחד מהם מתאפיין במערכת מגובשת של צורות המטופלות בעדינות. הצורות מרומזות, אינן מוגדרות באופן מובהק, ומנהלות דיאלוג עם הרקע הסובב אותן.

משחקי הקרנת האור על כתמי החלודה יוצרים נקודות חמקמקות, נמוגות באוויר, כאילו מרחפות על פני מצע הנייר ללא אחיזה, כמעין כתב שמימי בעל מסרים נסתרים. התצלום שנוצר הוא ייצוג מתעתע של אור קוסמי, המסומן בנוכחותם של אותם הבזקי אור המבליחים מתוך העלטה. נקודות האור המרצדות מייצרות מבט מושהה, איטי וחקרני, המנסה להבין מהי טיבה של התופעה הנגלית לעינינו.

תצלומיה של ענבל מצביעים על המיומנות שלה ביצירת תחושה של קסם במעשה הצילום. היא מוליכה את הצופה לתוך עולם שבו קיים מתח בין הרובד הקונקרטי, הממשי והנראה לבין הרובד בעל המשמעות הנסתרת והמטפיזית – עולם שמכיל רגעים אל־זמניים קסומים בתוך מופע ההתרחשות השמימי כביכול. התצלומים נמצאים באזור הדמדומים, נעים בין הגלוי לנסתר, בין הנוכח לנעלם, בין הריק למלא, בין הצורני למופשט, בין הפיזי המודגש לשברירי, בין הכאב להיעדרו.

בהתייחסותה לעבודותיה, שנוצרו כאמור מתוך מצוקה פרטית, אומרת האמנית: "אני מנסה לגעת בכאב מתוך התבוננות פנימית. זוהי פעולה הכרחית מבחינתי כדי לשחרר את הכאב. העשייה היא סוג של התמודדות. העבודות נוצרו מתוך מצב קיומי אישי שלי שהפך לחלק בלתי נפרד ממני. את כל זה אני מביאה אל היצירה שלי". למעשה, הסדרה יכולה להמשיך ולהיווצר עוד ועוד, בהתאם לעוצמות הכאב שהיא חשה. הכאב מתואר באופן "מסוגנן" ייחודי לו, בהתאם לתחושה היומית. אמנם כאבים אלו מנהלים את שגרת יומה, אך היא אינה נכנעת להם וחיה איתם בהתמודדות מתמדת. השטחים המחוקים, המשתלטים על הנייר ונסוגים לחלופין, מייצגים את התחושות של חוסר האונים המופיעות לעיתים במאבק היומיומי.

הסבל העסיק את הפילוסוף פרידריך ניטשה בכל משך שנות כתיבתו, והוא בחן אותו בהקשר האנושי הרחב ועסק בתפקידו ובערכו בחיי האדם.¹ ניטשה האמין כי הסבל הוא תוצר לוואי הכרחי של ערכים נשגבים יותר, וכי אין הוא מכונן ערכים בעצמו. על פי תפיסתו, גישה זו מסמלת את גדלות האדם ואת אצילות רוחו. בפסיכולוגיה היונגיאנית מופיע הצל כדימוי למרכיבים נפשיים כמו רוע, הכחשה, הדחקה, כאב ועוד. ההתוודעות אליהם היא מהלך המאפשר תקווה, ולכן לאפלה עשוי להיות תפקיד חיובי. "אין הגעה למודעות ללא כאב", טען יונג,² כלומר עצם ההתמודדות עם הכאב מאפשרת גילוי של כוחות נפש עמוקים המטעינים את האדם בעוצמה מחודשת של פעולה.

ואכן, נראה כי המשטחים המחלידים, המסמלים בתצלומים פגיעוּת רגשית וסבל, גם מייצגים התמודדות ושליטה במצב, תוך הדיפה עקבית של המצב הרגשי והפיזי הקשה, כביטוי של כוחות נפש עזים. תצלומיה של ענבל שאינם עוסקים בסבל באופן ישיר מאפשרים תהליך של גילוי עצמי ושל יכולת התמודדות. ואולם, הסוף המיוחל אינו מגיע בקלות: כתמי החלודה הבהירים עדיין לא השתלטו על כל חלקי הנייר, והדבר מעיד על נוכחותו של הכאב ברמה מסוימת. העבודות מייצגות תהליך של השלמה עם חוסר היכולת לשנות את המצב הקיים ונכונות ללמוד ולחיות איתו. עם זאת, גם בתצלומים האחרונים עדיין אפשר לזהות את קיומה של התקווה, כהבטחה ליום המחר.

הערות

1.     אלי אילון, "ניטשה: סבל כערך", עיון: רבעון פילוסופי (אפריל 1996), עמ' 133.

2.     קרל גוסטב יונג, האני והלא מודע, תרגום: חיים איזק (תל אביב: דביר, 1989).